חג הפסח בבתי ישראל שומרי תורה ומצוות אינו מתחיל בערב - פסח עצמו, כי אם שבועות ארוכים קודם לכן. בתכנון, בניקיונות, ברכישות, ואפילו בבישולים!
הציווי של ‘בל יראה ובל ימצא’ הנוגע לביעור חמץ מהבית, מגייס לעבודה נשים, גברים וטף, שעמלים לנקות, למיין ולתחזק מחדש את הבית, לנקות גם את האבק (למרות שפעמים רבות אומרים לנו : אבק זה לא חמץ) במקומות המאתגרים ביותר ברחבי הבית, לבער את החמץ כדין, ועל הדרך , למצוא מציאות שנזנחו בחלוף הזמן, ולחדש את הבית בניקיון אביבי, בניחוח מרענן.
חג הפסח שמהותו נסובה על מצוות ‘והגדת לבנך’ - העברת המסורת הלאה כדי לחזק את שרשרת הדורות שלנו מאז יצאנו ממצרים, מקבל נופך נוסף, כשמדובר בפן הטכני ההלכתי של הדברים. בחג זה באופן מיוחד, יש ביטוי למנהגים שונים הנהוגים בתפוצות ישראל, שכל שורשם הוא העובדה כי הנהגה זו עברה מדור לדור - מאב לבן, מסבתא לבתה ונכדתה וכן הלאה. אתגר זה מתבטא במיוחד בזירה הקולינרית, כך שגם אם בדורנו הטכנולוגי והמתקדם, עשויים להימצא פתרונות לחששות הרווחים שהיו בעבר לגבי כשרות המזון לפסח, הרי שמנהג ישראל הוא לשמר את המסורת הבין - דורית הזו כפי שהיא, לראות בה ערך של צמצום, יצירתיות והקרבה, היצמדות לבסיס, לפשטות ולמשפחתיות ולמצוא דווקא שם במנעד המוגבל הזה, את החידוש והייחודיות.
מאכלי הפסח בבתים בהם מקפידים על חומרות רבות העוברות בדורי דורות, דורשים יצירתיות רבה, בהתחשב במספר חומרי הגלם המצומצמים המותרים לשימוש בחג זה. משפחות רבות, נוהגות אף שלא לרכוש מזון במהלך הפסח, מחשש שיכנס חמץ כלשהו במהלך הקניה, ועל כן נדרשת היערכות והערכה טובה מראש כדי שהשפע והארוחות הבלתי נגמרות יספיקו ברווח ובגיוון לכל דורש.
חלק מהחומרות הנהוגות בפסח על ידי קהילות דתיות - ציוניות וחרדיות רבות, יפורטו להלן:
קהילות רבות נוהגות שלא לאכול ‘מצה שרויה‘ - שם הקוד למצה על כל גלגוליה: קמח מצה, מצה טחונה, שהופכת ל’שרויה’ - לחה לאחר העיבוד עם נוזלים, במהלך בישול, אפיה וכדומה. חומרה זו, שלא להרטיב את המצה, באה בעקבות חשש שחלילה חלק מסוים במצה לא היה אפוי דיו, ועצם לחלוחית שתיכנס אליו, עשויה להפוך אותה לחמץ ממש. על כן, בקהילות אלו העוגות הפסחיות לא תכלולנה ברכיביהן קמח מצה, יהיה אסור לפורר חתיכות מצה אל המרק כגרסה עדכנית ל’שקדי מרק’, ואפילו מריחת גבינה או שוקולד על המצה שעלולים לרכך את המאכל- הינם מחוץ לתחום.
השימוש בקמח תפוחי אדמה או שקדים עבור הנמנעים מאכילת ‘שרויה’ הופכים לתחליף מצוין (וגם נטול גלוטן). הם משלימים את המרקם של מאכלי הפסח המיוחדים בצורה יצירתית וערבה לחיך. מוצרים אלו מוסכמים על רוב הקהילות בישראל.
קטניות - הגרגירים המוכרים לנו: אורז, חומוס, שעועית, עדשים , בוטנים ועוד, על פי העדות האשכנזיות , אסורים לאכילה בפסח, עד כדי כך, שאכילה מתוך סיר שבושלו בו קטניות במהלך הפסח - מהווה בעיה של ממש.
על אף שהקטניות אינן עשויות מחמשת מיני דגן - חומרי הגלם של החמץ, מקובל בעדות האשכנזיות שלא לצרוך אותן עקב הדמיון בתהליך הצמיחה והעיבוד של אלו, לזו של גרגירי החיטה. כיון שבעבר היו הקטניות גדלות יחד עם גרגירי חיטה ושעורה - שהינן חמץ גמור, וגם במהלך הליקוט והאריזה, עקב החשש שישתרבבו יחד קטניות עם גרגירי חיטה או יאוחסנו במכלים דומים וניתן יהיה להתבלבל ביניהם אף בהקפדה על תהליך השימור והייצור, הונהג בקרב העדות האשכנזיות להתנזר מכל אלו במהלך חג הפסח.
קוקוס - האגוז הטרופי אנין הטעם נתון היה במחלוקת של ממש עד לפני כ - 40 שנה. הדעות היו חלוקות באשר לאכילה שלו בחג הפסח, ומקובל היה בקהילות מסוימות לתת מאכלים המכילים קוקוס אך ורק לילדים עד גיל 7. בהמשך הופרך החשש והתברר שהדבר מותר ונקי מחשש חמץ. עוגות ועוגיות פסח רבות היום, בגרסתן המינימליסטית ברכיבים, מתהדרות בטעם הקוקוס הדומיננטי. מי שאוהב - אוהב, ומי שלא, מפסיד.
שוקולד - על אף שבעדות רבות נוהגים שלא לצרוך ‘מותרות’ בחג הפסח, ולהיצמד לחומרי גלם בסיסיים ככל האפשר במטבח הפסחי, כדי לא להיכשל בחשש חמץ, וגם לשם חינוך, כשם שנהגו בעבר. כיום מקובל ברוב הקהילות כי שוקולד כשר לפסח, הוא מוצר מהודר הנושא חותמות כשרות לפסח של מרבית הקהילות, בניגוד לחטיפים ומיני מתיקה אחרים, שקשה למצוא עליהם את ההשגחה הפסחית של הכשרויות המהודרות.
שיהיה חג שמח וכשר!
